היא מופיעה לראשונה בגיל הרך - כשמצטרף אח חדש למשפחה, כשאנחנו מבינים שאמא או אבא לא רק שלנו. והיא מופיעה שוב אחר כך כשהחברה הכי טובה מתחילה להפגש עם ילדה אחרת או שהחבר הראשון מפלרטט עם הילדה הכי יפה בכתה.
קנאה. אחד הרגשות שהכי קשה לנו להרגיש ואולי הרגש הכי נפיץ כשהוא עולה בתוך מערכת יחסים.
כשיורדים לשורש הקנאה, הרבה פעמים מכלים שם רגשות בסיסיים יותר כמו כעס, עצב ופחד. תיאורטיקניים רבים מתחום הפסיכולוגיה התייחסו לקנאה לא רק כרגש אלא כמנגנון נפשי משמעותי שמתפתח בנו בילדות ואף בינקות. כאשר הקונפליקטים הקשורים בקנאה לא נפתרים באופן מספק בילדות הם עשויים ללוות את האדם גם בבגרותו ולהתבטא באלמנטים של אנוכיות, אשמה, רגשות נחיתות, הרס עצמי ועוד (מלאני קליין).
במאמר הזה נתבונן על השפעתה של קנאה על מערכות יחסים רומנטיות ועל העיסוק המוגזם שהקנאה עלולה לעורר בנאמנותו של הפרטנר הזוגי, במחוייבות שלו וברמת ההשקעה שלו בקשר.
ביטויים של קנאה מאוזנת יכולים דווקא לתרום לקשר הזוגי, להגביר את התשוקה ואת הקרבה בתוכו. אך ביטויים של קנאה מוגזמת יכולים ממש להפוך לרעל ולחרב את מערכת היחסים. קנאה מוגזמת יכולה להיראות כך:
משפטים כגון "את רק שלי", "הוא בטח יעזוב אותי", "הוא בטוח מסתכל על אחרות", "את לא יכולה ללכת לבד לחברים שלך". התנהגויות כגון: מעקבים, שתלטנות, חיטוט בטלפון, האשמות בלתי פוסקות ובמקרים קיצוניים התעללות או פגיעה פיסית.
מקורות הקנאה הללו יכולים לנבוע מתחושת נחיתות וחוסר ראויות, מחרדת נטישה ולעתים הקנאה גם מתפתחת בתוך הקשר בגלל דינמיקה שנבנתה בין בני הזוג עם הזמן ומכילה משקעים של חוסר אמון.
הקנאה בדרך כלל עולה בקשר כאשר גורם שלישי (אמיתי או מדומיין) מאיים על הקשר וגורם לנו לחשוב שאנחנו עומדים לאבד את הפרטנר שלנו. ישנם אנשים שהקנאה תופיע אצלם בצורה תוקפנית מתוך רצון להשיג שליטה ולווסת את החרדה שמתעוררת בהם על ידי הכנעת הפרטנר ואחרים יביעו קנאה על ידי הסתגרות והתרחקות, פאסיביות, קורבנות ואף דכאון.
שני המנגנונים הללו הם נפיצים, לא יעילים ופוגעים באופן מובהק במערכת היחסים.
אז מה עושים עם הקנאה הזו?
מערכות יחסים מיטיבות הן כאלו שיש בהן איזון: יש ביחד ויש גם לחוד (אחדות ונפרדות), יש חופש אבל יש גם בטחון. בשביל שנוכל לקיים יחסים בריאים אנחנו צריכים בראש ובראשונה לפתח איזון בריא בתוכנו- לדעת מי אנחנו, לעבוד על תחושת הראויות שלנו, לטפל בחרדת הנטישה שלנו ולא להשליך את הפחדים שלנו על האחר.
אף אדם לא נולד כדי לעשות אותנו מאושרים או לספק אותנו, זו לא אחריות של אף אחד, רק שלנו.
דימוי עצמי בריא, תחושת ערך עצמי עצמאי, היכולת להציב גבולות בריאים, לכבד את המרחב הפרטי של עצמינו ושל האחר, להסכים להיות פגיעים בתוך קשר - אלו מיומנויות נלמדות והכרחיות ליצירת יחסים באשר הם וליחסים רומנטיים בפרט.
מתחת לקנאה שמתעוררת בה בכל פעם שהוא מדבר עם הידידה שלו משכבר הימים יש פגיעות וצורך לקבל הכרה שהיא חשובה, שהיא יכולה להרגיש בטוחה, שהוא לא ינטוש אותה.
מתחת לנסיונות שלו להגיד לה איך להתלבש כדי שגברים אחרים לא יחשקו בה יש צורך עמוק להרגיש שהוא שווה, שהוא מספיק ראוי לה.
כשאנחנו נכנסים לתוך קשר אנחנו מסתכנים והופכים להיות פגיעים, קצת כמו שהיינו בילדות שלנו - חסרי הגנות, חשופים. אנחנו רוצים להסתכל בעיניים לפרטנר שלנו ולדעת שהוא לא ינטוש, לא יפגע בנו. המחשבה שאולי זה יקרה יכולה לעורר חרדה וקושי רב.
הילד או הילדה הפנימית שלנו צודקים. יש סיכוי שנפגע, שננטש, שנרגיש דחויים או נחווה כאב. זו מציאות אפשרית. האמת היא שאין אף אדם שיכול להבטיח לנו שזה לא יקרה.
כדי לבנות קשר אנחנו צריכים ללמוד לנהל את שני החלקים בתוכנו: החלק שרוצה להתמסר ולתת אמון והחלק שמפחד להפגע. אנחנו צריכים לעזור לעצמינו למצוא איזון בין החלקים הללו בתוכינו בשביל לנהל מערכת יחסים טובה.
החשדנית והנמלט - סיפור מקרה
לילך ותומר (שמות בדויים), יחד 4 שנים, הגיעו לטיפול זוגי עם נושא של קנאה ביחסים שלהם.
תומר טען שהוא מרגיש כלוא. שכל דבר שהוא עושה או אומר מתפרש אצל לילך מתוך חשדנות. שהוא מרגיש שהוא לא יכול לבלות כבר עם חברים ונזהר מאד לא לפזול לשום כיוון כשהם יחד, על אף שאין לו בכלל עניין בנשים אחרות. הוא טען שהוא "הולך על ביצים" בקשר עם לילך ושהוא מפחד שבסוף זה יתפוצץ. הוא זקוק למרחב וחופש להיות מי שהוא וזה רחוק ממה שהוא מרגיש.
לילך הביעה תסכול מאוד גדול. היא טענה שהיא אוהבת את תומר אבל לא באמת יכולה לסמוך עליו. היא הציגה כל מיני דוגמאות מהחיים הזוגיים שלהם שמאששות את העובדה שעל תומר אי אפשר לסמוך והביעה מצוקה רבה. היא מרגישה חלשה וחסרת אונים. לילך מודעת לחלק שבה שכל הזמן חושד בתומר ומרגישה שאין לה ברירה אלא לפעול מתוכו.
כשאנחנו חוקרים את המעגל ההרסני שמתרחש בין לילך ותומר עולה אצל שניהם המון פגיעות. אנחנו רואים איך החשדנות של לילך גורמת לנסיגה והתרחקות של תומר ממנה, מה שמגביר עוד את החשדנות וחוסר האמון של לילך. המעגל ממשיך להזין את עצמנו ובין שני הזוג מתחילה להופיעה עוינות של ממש, הם הופכים בן רגע להיות שני אויבים, כל אחד מבוצר בעמדתו.
המעגל ההרסני חושף את האופן שבו תומר ולילך למדו להגן על עצמם בתוך קשר כשעולה פגיעות. במקום לדבר את הפחדים שלהם, הם מתנהגים מתוך השריון שלמדו לפתח כדי לשמור על עצמם וכך מתרחקים ופוגעים שוב ושוב במערכת היחסים ביניהם.
ביקשתי מתומר ולילך להניח לרגע את שריון ההגנה בצד ולהסכים להביא את הילדים הפנימיים למרחב שלנו. כשהסכמנו להיות שם לרגע כולנו, עם הפגיעות הכל כך עדינה וראשונית הזו, לילך אמרה שהיא מבינה שהקשר עם תומר מציף אצלה פחדים סביב דחייה ונטישה ושהיא מבינה שאלו פחדים שעולים לה בקשר הנוכחי, אבל מקורם בילדות ובהיסטוריה שלה. היא גם הבינה שכשהיא מדמיינת את תומר בוגד בה עם אשה אחרת או אפילו רק משוחח עם אשה אחרת עולה בה המון בושה ותחושת חוסר ערך. בבסיס שלה היא מרגישה שאולי היא לא מספיק אטרקטיבית עבור תומר ושהוא עלול לוותר עליה ברגע שיגלה מישהי יפה או נשית יותר ממנה.
כשתומר נתן קול לילד הפנימי שלו הוא הבין שכשהוא חווה את עצמו בתפקיד התוקפן, כשמאשימים אותו או חושדים בו, הוא נסגר ומתרחק ומספר לעצמו שהוא לא צריך אף אחד, שעדיף להיות לבד מאשר להרגיש את פצע האשמה. גם אצל תומר עולות תחושות של בושה ואשמה על מי שהוא ועל חוסר היכולת שלו לייצר מקום בטוח עבור זוגתו. אבל האשמה לא עוזרת לו לפגוש את הפגיעות שלו אלא מרחיקה אותו ובכך מלבה את החרדה של לילך.
לילך מבינה שאהבה וקשר לא יכולים לחיות על מצע של רדיפה, כוחניות ושליטה, האתגר שלה הוא ללמוד לסמוך על תומר ולהסכים שיכול להיות שהיא תפגע ותנטש.
תומר מבין שהסתגרות או המנעות רק מגבירים אצל לילך את החרדה ומשמרים את התחושה שלו שהוא לא בסדר בתוך הקשר ושאי אפשר לסמוך עליו, האתגר שלו הוא להסכים להיות פגיע מול לילך ולא להתחמק ולהתרחק ממנה כשהפחדים שלה עולים.
לסיכום, כמה מילים לשני הצדדים:
לצד שמקנאים לו:
כשאנחנו בוחרים לחיות ביחסים מונגמיים אנחנו צריכים להבין שדפוסים של פלרטטנות או פתיינות שאינם מוסכמים בתוך הקשר (גם אם לא תכננו לבגוד), עלולים לעורר חרדה אצל הפרטנר שלנו. יכול להיות שהצורך לפלרטט עם אחרים נובע מצורך עמוק יותר להרגיש עצמאות, תחושת ערך. האם נוכל להביא את הצרכים הללו לתוך מערכת היחסים שלנו? לתקשר אותם? כשאנחנו שמים את הקשר ואת התקשורת שלנו בעדיפות גבוהה הרבה יכול להשתנות עבורינו. אם הצד השני מביא פגיעות לקשר זה יהיה מרפא עבורו לקבל את התחושה שהוא אהוב ובטוח (בשונה ככל הנראה מחווית הילדות שלו בה הוא הרגיש אולי לא רצוי או לא אהוב).
לצד המקנא:
חשוב שנלמד לתקשר את מה שמפריע לנו בצורה שתעורר אמפתיה באחר ולא האשמה. ברגע שאנחנו מנסים לשלוט בפרטנר שלנו ולנסות לנהל אותו כדי לווסת את החרדה שלנו, אנחנו לא בכיוון הנכון. תקשורת פגיעה משמעה לנסות קודם כל להבין בעצמינו למה אנחנו מקנאים, מה באמת אנחנו מרגישים ומה הצורך העמוק שלנו שיושב מתחת לקנאה (לדעת שאנחנו בטוחים, להרגיש אהובים, להרגיש חשובים). את הצורך העמוק חשוב שנלמד לתקשר לצד השני בצורה כנה שלוקחת אחריות על הצרכים שלנו ולא מצפה שהוא ימלא אותם.
זכרו-האשמה ומניפולציה סוגרות את הלב ועלולות להרחיק מאיתנו ולהעמיק את כאב הנטישה או חוסר הערך, פגיעות פותחת את הלב ומאפשרת לצד השני באמת לראות ולהבין אותנו. עוד חשוב שנלמד לבסס ערך עצמי עצמאי שלא תלוי בפרטנר שלנו ושנבסס בטחון פנימי בתוכנו, כזה שתלוי רק בנו ולא בהתנהלותו של האחר. הערה חשובה: המטרה היא לא לבטל לגמרי את הקנאה, קנאה יכולה גם לעורר תשוקה וקרבה כשלומדים להשתמש בה בתבונה. זה טוב להרגיש קנאה כשאנחנו קולטים שמישהו חושק בבן הזוג שלנו, זה בריא אפילו. אבל במקום לתת לקנאה להשתלט ולהפוך למנגנון שליטה וויסות חרדה, אפשר לנסות לנשום, להשהות את התגובה, להיות סקרנים למה שמתרחש בכם. שימוש נכון בקנאה יכול גם לעורר תשוקה מחודשת לבן הזוג, להעמיק את היכולת לסמוך עליו / עליה ולהכניס סקרנות וריגוש למערכת היחסים.
Comments