אם יש משהו שמחלת האנדומטריוזיס יודעת לעשות היטב, זה להפגיש אותנו עם כיווץ. 

כשמופיע כאב חד, בלתי נשלט, הגוף יודע להתכווץ אל מולו באופן אוטומטי והנשימה נעתקת. 

לפעמים אנחנו עוברות ימים שלמים בלי להרגיש שנכחנו בגוף בכלל.
או שנכחנו -אבל רק כדי לשרוד את הכאב.

​

היום אנחנו עושות משהו אחר:
לא מתרחקות מהגוף, אבל גם לא נלחמות בו.
אנחנו פשוט פוגשות אותו: ברוך, עם נשימה. בלי מטרה.

​

למה זה חשוב?

​

כשאנחנו חיות בגוף שמתכווץ שוב ושוב - מכאב, מחרדה, מתח או פחד, אנחנו לומדות לא להרגיש.

או להרגיש רק כשכבר מאוחר מדי והכל מציף בבת אחת.

 

אנדומטריוזיס לא מתרחשת רק ברחם, היא משפיעה על כל המערכות שלנו, כולל מערכת העצבים.

כשאנחנו מתרגלות נוכחות עדינה בגוף, אנחנו גם מלמדות את המוח ואת מערכת העצבים שאפשר להיות בגוף גם בלי להיבהל ממנו.

​

זו לא "תרופת פלא", אבל זו התחלה של ריפוי תודעתי עמוק:
לחזור לגוף בלי להיאבק בו.

אני מעבירה את עצמי מאנרגיה של תיקון – לאנרגיה של נוכחות והכרה בקיים