מה עושים כשחיים עם בן זוג שהוא לא מספיק נוכח? עד כדי כך שהוא בקושי מורגש? הוא רגיש, הוא אדם טוב, הוא בוודאות אוהב אבל בקושי יש מגע, אין כמעט שיחות וגם אם כן אז הן מאד רציונליות ולא מעמיקות. הסקס טכני וחסרה בו תשוקה. הוא לא יוזם קרבה, הוא לא לוקח על עצמו להשקיע בקשר, הוא לא מביא את עצמו.
זה גורם לצד השני להרגיש כל הזמן רעב, חוסר סיפוק, תחושה שהם לבד בתוך הקשר. בזוגיות עם אדם כזה הקונפליקט רוב הזמן נע סביב חוסר הסיפוק ותחושת הלבד, הרגשה שאין מוצא והצד השני לעולם לא יתעורר. הרבה כעס ותסכול שאין להם מקום בריא ובטוח להתבטא.
אדם שלא יכול לבוא במגע עם האחר, בראש ובראשונה אינו בא במגע עם עצמו.
אדם כזה מסתובב בעולם עם פחד לא מודע מדחייה ונטישה. הוא מרגיש שהאחר לא מרוצה ממנו, לא מסתפק בשתיקות שלו, לא מצליח להגיע אליו. גם במערכות יחסים בטוחות הוא חושש שאם יגיד משהו שלא יגרום לאחר לאשר אותו, הוא ירגיש דחוי ולא אהוב, אז מעדיף לשתוק. למעשה הוא חש חרדה בתוך קשרים שמקורה בפחד נטישה או דחייה.
בתוך זוגיות הוא ישתדל להמנע מקונפליקטים כמה שיותר מהפחד להרגיש לא אהוב ולא מוגן. לכן הוא לרוב לא יביע כעס מחובר (כן יכול להתפרץ בזעם במנגנון פאסיבי אגרסיבי), יימנע מלקחת הובלה ובעיקר יעדיף לתת לצד השני לנהל את העניינים (או ייקח הובלה אבל ירגיש חוסר בטחון בעמדה הזו). כמובן שבתוך זוגיות דווקא ההימנעות שלו תפגיש אותו עם קונפליקטים רבים שייזום הצד השני לאור חוסר הנוכחות והאילמות / היעלמות.
מה גורם לאדם להעדיף להשאר אילם בתוך קשר?
נחזור רגע למערכת ההתקשרות הראשונית. אותו קשר ראשוני שנבנה דרך העיניים של הדמות שטיפלה בנו בינקות (בד"כ אמא, אך זה לא מחייב). דרך עיניה של אותה דמות אנחנו לומדים להכיר את עצמינו, אנחנו מקבלים פידבק על מי שאנחנו והכרה על הרגשות שלנו. המגע הראשוני הזה עם העיניים של אמא, או דמויות ראשוניות אחרות בתחילת החיים, משקף לנו את עצמינו בדרכים שונות ומלמד אותנו משהו על מה שקורה לנו בגוף, ברגש, בחוויה. אבל במקרים בהם הדמות הסימביוטית הזו לא היתה לגמרי קשובה או מוכוונת אלינו אלא דווקא ראתה דרכינו את עצמה (היביטים נרקסיסטיים), אולי הרגישה חרדה מלפגוש אותנו באמת, לא היתה מסוגלת לראות את החוויה הסובייקטיבית שלנו או אולי היתה עסוקה יתר על המידה באחים נוספים בבית, משהו ביכולת הזו לפגוש את עצמינו וללמוד מה עובר עלינו מיטשטש.
המבנה הזה יכול גם לנבוע מהשפעה סביביתית בגילאים יותר מאוחרים - אם הסביבה לא הגיבה לעולמנו הפנימי או דובבה אותנו לפגוש ולבטא את החוויות שלנו, היכולת הזו לא מתפתחת. כאנשים בוגרים אנחנו לא שמים לב בכלל לחוויה שלנו וגם לא ממש מצליחים לתת לה מילים. העולם הפנימי שלנו הופך לא נגיש, מבולגן, מעורפל וחסום. זה לא שאין שם רגש, יש בהחלט! הוא פשוט לא מובן לנו ובלתי ניתן לתקשורת עם החוץ.
כשאדם אינו בא עד הסוף במגע עם עצמו, הוא אינו יכול באמת לבוא במגע עם האחר. תפיסת הערך העצמי שלו אינה מגובשת מכייון שיש הרבה חלקים בעצמו שהוא כלל לא מכיר. הוא יעדיף לשתוק מאשר להגיד את עצמו מתוך פחד שלא יצליח להביא מתוכו משהו טוב או מועיל ואז האחר לא יהיה מרוצה ממנו ועלול לדחות או לנטוש אותו. בעצם מתחת לחוסר החיבור לעצמי ואי הידיעה מי אני, מה אני מרגיש או חווה, שוכן כאמור - פחד עמוק מדחייה ונטישה.
איך אפשר לשנות את זה?
עבודה בתוך טיפול על פחדי נטישה או דחייה בדרך כלל כוללת חיזוק של הערך והדימוי העצמי והפנמה שיש לנו מה לתת בתוך קשר, שאנחנו שווים ובעלי ערך מעצם היותנו ושאנחנו לא צריכים לרצות את האחר או להמנע ממנו כדי להרגיש מוגנים ובטוחים. האמונות הללו צריכות להתקבע גם בהבנה הקוגנטיבית שלנו וגם בחוויה הרגשית-גופנית כדי שבאמת נוכל להשתחרר מהפחדים ולהגשים את עצמינו במלואינו בתוך קשרים ובכלל.
במקרים בהם מערכות היחסים המוקדמות לא חיזקו את הערך והדימוי העצמי של האדם (במקרים מסויימים אפילו הפוך- ביישו והשפילו אותו), הוא היה חייב לפתח מנגנוני הגנה שישמרו עליו מפני נטישה ודחייה.
אחד המנגנונים הנפוצים ששומרים עלינו מלהגיע לקשר באופן מלא ולהסתכן בחוויה של דחייה הוא מנגנון הריצוי.
האם ריצוי זה מנגנון בעייתי? לאדם המרצה זה לא תמיד ייחווה כך. מבחינתו הוא ירצה את האחר וכולם יהיו מרוצים, לא יהיו קונפליקטים בקשר וההרמוניה תשמר (משמע, הוא לא יצטרך להתמודד עם דחייה). אבל ריצוי, שהרבה פעמים מתבלבל לנו עם נתינה, משמעו לא להביא את עצמי כפי שאני לתוך הקשר. יש בו אלמנט לא מודע של ביטול וצמצום עצמי ושל קושי להיות באינטימיות ובאותנטיות מלאה.
אם נסתכל רגע על הזוית היותר "אפלה" של ריצוי, זו הדרך הלא מודעת לשלוט ברגשות ובמחשבות של האחר עלי. אני אומר לבן הזוג שלי שאני מסכים איתו ולא ער לחלק אחר בתוכי שלא מסכים, או שרוצה לומר "לא" על משהו אך אומר עליו "כן".
במילים אחרות, כשאדם סובל מדימוי עצמי ותחושת ערך עצמי נמוך ולא טיפח את האמונה שהוא אהוב ובטוח כפי שהוא, הוא יביא לתוך קשרים אינטימיים מנגנונים של הימנעות מהאחר או ריצוי שלו כי שוכנת שם אמונה עמוקה ושגויה מהיסוד שלו עצמו אין באמת מה לתת. על מנת לשמר מול האחר את תפיסת הערך ולהמנע מדחייה הוא יאמץ דפוסי נתינה מתוך ריצוי ויאפשר לאחר להוביל את הקשר מבלי להביא את עצמו בנוכחות מלאה.
האם אפשר לעבוד על זה בתוך זוגיות?
בהחלט כן. זה דורש מהצד המופנם שלא מספיק מביא את עצמו לקשר להתחבר לעצמו, לבסס ערך עצמי עצמאי שאינו מוזן מבחוץ, להפסיק לרצות, ללמוד להגיד את עצמו ולקחת מקום, להסכים להכיר את כל החלקים שלו לעומק ולקבל אותם. צד השני בזוגיות צריך לפתח ראייה עמוקה על בן זוגו, לא לקחת את הקושי של בן הזוג להפתח כמשהו נגדו אלא להיפך - לראות שזה הקושי שלו, זו החרדה שלו.
לא לוותר עליו כפי שהוא ויתר על עצמו או כפי שוויתרו עליו כשהיה ילד, להתעקש על הנוכחות שלו, לאפשר לו ולהפציר בו לקחת מקום. להיות סבסקרנות על העולם הפנימי שלו, לעזור לו לתת מילים לחוויות הרגשיות שלו. ובעיקר להתאזר בסבלנות, לפעמים מדובר בתהליך ארוך.
לסיכום, אם יש לכם בן או בת זוג שלא מביאים את עצמם לקשר באמת ואתם מוצאים את עצמכם מתוסכלים מזה שהוא לא אומר מה הוא מרגיש, לא מבטא את עצמו ולא נכנס איתכם לשיחות עומק בקלות, דעו שהוא ככל הנראה לא עושה לכם דווקא. הוא באמת לא יודע איך לפגוש את החוויה שלו ואיך לבטא אותה. הוא גם כנראה לא יודע מה הוא חושב או מרגיש אל מול החוויה שלכם כשאתם משתפים אותו במשהו. זה קשה גם עבורו, זה פוגש מקום של ערך עצמי מעורער ופחד שאם יגיד משהו שלא ייספק את הצד השני הוא יחווה דחייה.
.
Comments