להפסיק לנטוש את עצמינו במערכות יחסים


דמיינו ים פתוח ורחב עם הרבה אוניות, מכל מיני סוגים.

ועכשיו דמיינו שתי אוניות מתקרבות זו אל זו, נושקות קלות ואז הקפטן של אחת מהן נוטש את האוניה שלו ונעלם. גוף האוניה עדיין נמצא שם, אפשר להבחין בה, לראות שהיא שם. אולי לא נרגיש או נדע שהיא בעצם נעזבה, אבל בפועל אין מי שינהיג אותה.

כך גם אנחנו נוטשים את עצמינו בתוך מערכות יחסים.

אנחנו נמצאים מול האדם שאיתנו, אבל לא באמת נמצאים. אנחנו אומרים ועושים כל מיני דברים, אבל לא באמת מתכוונים אליהם, או לא אומרים את כל האמת שלנו.


למה אנחנו נוטשים את עצמינו?


אם בילדות שלנו למדנו שבשביל לזכות באהבה אנחנו צריכים לנטוש חלקים בתוכנו. אם היה שם הורה שביטל, ביקר או הגיב בצורה שחווינו אותה כפוגענית אל מול משהו שביטאנו, היינו, או עשינו, אז זו תהיה האקסיומה איתה נגיע למערכות היחסים הבוגרות שלנו - אנחנו צריכים לבטל חלקים מסוימים, להסתיר או לטשטש אותם, כדי לזכות באהבה, כדי להרגיש ראויים לקשר.

במילים אחרות - אנחנו צריכים לנטוש את עצמנו, שוב ושוב, כדי לא להינטש על ידי מישהו אחר.

וככל שאנו חיים ככה יותר זמן, הביטול העצמי הזה הולך ומתעצם ומופיע בכל מיני מערכות יחסים בחיינו: בזוגיות, בעבודה, מול חברים, מול משפחה. הדינמיקה הזו משתחזרת ומשתחזרת ובשלב מסוים, זה מתחיל לשרוף אותנו מבפנים.


בזוגיות, במצב הקיצוני, זה יכול להראות כך:


היא נכנסת לקשר זוגי - וכל מה שחשוב לה בחיים פתאום נראה שולי. היא כל כולה בשבילו, למענו, יוצאת מגדרה כדי להיות איתו. אחר כך זה בא לידי ביטוי גם בהורות שלה- היא נהיית טוטאלית אל מול גידול הילדים ומשימות הבית ומאבדת את עצמה. היא נפגעת ממנו לא פעם אבל לא מעזה להגיד. חוששת מהתגובה שלו, מהפרת ההרמוניה ביניהם. אז היא שותקת, מסתגרת, לכודה בתוך הכעס שלה ואחר כך מתפוצצת בצורה לא פרופורציונלית, מה שנקרא - פאסיביות אגרסיביות.


הוא נכנס לקשר זוגי - יש דברים שמפריעים לו אבל הוא לא אומר, לא מתקשר. הוא מפחד לפגוע או שהוא מפחד שהיא תדחה אותו. לפעמים הוא גם מפחד מהכעס שלה או שהיא לא תבין בדיוק למה התכוון. הזמן עובר ולאט לאט הוא נסגר, נאטם, נאלם או אפילו נעלם.

הגוף שלו שם, אבל הוא כבר מזמן לא.

הוא שוכח איך זה להרגיש, הוא שוכח מה התחביבים שלו (או שהוא בורח אליהם בלי לשתף את בת הזוג שלו), הוא שוכח שהיו לו פעם חלומות וכמיהות. הוא מתרחק מהגבריות שלו, מתרחק מעצמו.


המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו ולאדם שאנחנו נמצאים איתו בזוגיות, או בקשר, זה לא לנטוש אותנו.


רק כשאנחנו מחוברים לעצמינו, נוכחים בגוף ומבטאים את עצמינו ללא פחד - אנחנו יכולים לאהוב באמת.

כשאת נוטשת את עצמך - את לא יכולה לבוא בטענות לבן הזוג שלך שהוא לא רואה אותך.

כשאתה מבטל את מי שאתה בשבילה - אתה לא יכול לצפות שהיא תרעיף עליך אהבה.

אהבה עצמית וחיבור לאמת שלי ולמי שאני - אלו יסודות משמעותיים מאוד בתוך קשר.


זה מאוד טריקי, כי בזוגיות אנחנו עלולים הרבה פעמים להירדם בשמירה. יש שם חומרים מטשטשים ומאלחשים שמספרים לנו שאלו החיים, שככה זה זוגיות, שהעיקר שזה יציב ונוח. אנחנו עושים הכול כדי לשמור על ההרמוניה, כולל לבטל את הרגשות שלנו, שוב ושוב.

אבל, בשלב כלשהו בחיינו, כאב הנטישה העצמית יופיע ובגדול. ובנטישה יש אלימות של ממש.

זה קצת כמו לקום כל בוקר ולחתוך לעצמינו פיזית איברים מהגוף. בנטישה העצמית יש ממש מחיקה או ביטול של חלקים באישיות שלנו.

ומה שעצוב זה שכל כך התרגלנו למצב הזה שבאותו רגע של חיתוך - כבר אין שם עצבים חשופים, הפצע הוא עמוק יותר.


איך נדע שאנחנו מבטלים את עצמינו בתוך קשר?


  • זה לובש צורות של כעס, או זעם שפתאום מתעורר אל מול האנשים שקרובים אלינו. הרבה פעמים נרגיש תסכול או כעס אבל לא נבין ישירות למה בעצם אנחנו כל כך כועסים.

  • זה יכול להרגיש כמו נמנום בתוך הקשר - מצב שבו אנחנו יודעים שלא ממש טוב לנו, אבל מאשימים לגמרי את הצד השני בזה, מחכים שהוא זה שישתנה.

  • הזוגיות שלנו, או הרצון להיכנס לזוגיות, יתחילו להרגיש כמו עונש במקום עונג.

  • אנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים מלדבר על מה שמכעיס או מכאיב לנו בקשרים, נמנעים מיצירת קשר או כניסה לקשר חדש.

  • אנחנו מגלים כמה אנחנו תגובתיים, מרצים, מרגישים כאילו שאנחנו כל הזמן בהישרדות. מספרים לעצמנו שאנחנו בעצם אוהבים להיות בנתינה, שזה מי שאנחנו ושזה מכניס הרבה סיפוק לחיינו, אבל בעצם לא מודים כמה איבדנו את יכולת ההנהגה הפנימית על חיינו וכמה מזמן גבולות הנתינה הבריאים שלנו נחצו.

  • אנחנו לא מחוברים לגוף וגם לא לנפש שלנו, לא מקשיבים להם ולא נמצאים בתשומת לב אליהם. זה מרגיש כמו פיצול כזה בין מה שקורה במחשבות למה שקורה בגוף.ייתכן שנרגיש גם ששכחנו שיש לנו בכלל גוף.

  • במקרים קשים ומתמשכים של ביטול עצמי זה גם יכול לבוא לידי ביטוי ממש בגוף שלנו - ככאב מתמשך שמקורו לא ברור או כמחלה (הרבה פעמים כמחלות אוטואימוניות ומחלות כאב).

חשוב להזהר משיפוטיות עצמית! אנחנו לא תמיד נבין שמדובר בנטישה עצמית, זה חמקמק. גם לא תמיד נזכור איפה התחילה חווית הביטול העצמי ולמה. החדשות הטובות הן, שאפשר גם אחרת.


איך מפסיקים עם הנטישה הזו?


כשהמערכת שלנו מבקשת להתעורר מחווית הנטישה והביטול העצמי ויש שם בקשה פנימית שלנו להפסיק לצמצם את מי שאנחנו, להתחיל לבטא, לבנות את הבית הפנימי שלנו, אנחנו מקבלים בעצם מתנה גדולה מאוד: אנחנו מקבלים בחזרה אותנו ואנחנו מתחילים להיפתח לדבר הזה שנקרא אהבה.


זוגיות לא הופכת להיות מטרה למקור האושר שלנו, אלא עוד דרך לצמוח, להתפתח ולפרוח עם אדם נוסף שעושה את אותו מסע, בקצב שלו, לצידנו. הרגע הזה שבו אנחנו מסכימים לא לנטוש את עצמינו, זה הרגע בזו שאנחנו מסכימים לא לנטוש את האדם שמולנו. זה רגע קסום ועמוק ומרפא מאוד.

כשאנחנו נושאים באחריות על ההנהגה הפנימית הזו שלנו ומקבלים החלטה לא לבטל את עצמינו יותר- מערכות יחסים הופכות מעונש - לעונג של ממש.

ההתעוררות חייבת לקרות אם נטשנו את עצמינו לאורך שנים, הכאב שלנו יעיר אותנו במוקדם או במאוחר וההתעוררות הזו, בין אם נרצה או לא, תעשה לנו מהפכה בחיים. מהפכה שאולי נראית בהתחלה מפחידה, אך היא טומנת בחובה מפתח משמעותי מאוד לאושר שלנו, לחיבור ולאהבה ולזכות להיות בתוך קשר זוגי אוהב ומכיל.


אז מה אפשר לעשות אחרת?


1. להסכים להרגיש את הכאב הזה שיש בביטול העצמי. להסכים רגע לכאוב אותו, לתת לו מקום. להרגיש אותו ממש בגוף. לתת לעצמינו להתאבל על כל שבהם לא כיבדנו את עצמינו וצמצמנו אותנו.


2. לקחת אחריות על כל השנים בהם נטשנו את עצמנו, שלא נכחנו במלואינו ברגש ובגוף שלנו בהרבה סיטואציות מתוך פחד שיעזבו אותנו. שלא אמרנו את האמת לאנשים שפגשנו בדרך מתוך פחד לחוש את כאב הדחיה, מתוך פחד לפגוע או לאכזב. חשוב לעשות זאת ממקום של חמלה גדולה לעצמינו, זה לא קרה באשמתנו. לקיחת אחריות פרושה - אני רואה את הדברים ואני מחליט לפעול אחרת.


3. ללמוד לאהוב את כל החלקים שלנו - גם את אלו שאנחנו מאוד מתביישים בהם. גם את החלק המבטל וגם עוד כמה שנוספו אליו שם בדרך. התבוננות אוהבת וחומלת באישיות שלנו תביא אהבה אמיתית לחיינו.


4. לצאת בהצהרה, בינינו לבין עצמינו או מול אדם נוסף שנמצא שם עבורינו, שאנחנו לא עוזבים אותנו יותר ושאנחנו מוכנים להתמודד עם כל הפחדים שנפגוש בדרך (ללא ספק הפחדים יעלו). ההמלצה שלי היא למצוא מרחב תומך כדי לדבר ולעבד אותם, כל אחד לפי מה שעובד לו - אנשי מקצוע, חברים טובים, קבוצות התפתחות כאלו ואחרות.


5. לפתח סקרנות בריאה על התהליך מתוך הבנה שאף פעם לא מאוחר להתחיל לחיות את החיים במלואם ושכל מה שהיה עד היום מבורך כי הוא שירת היטב את תהליך ההתפתחות שלנו.







#מערכותיחסים #נטישהעצמית #קשר #טיפולרגשי #פסיכותרפיה #זוגיות