"כשהולך לי אני מקבל המון מחמאות מבחוץ אבל בפנים מרגיש שפשוט היה לי מזל"
"אני מסתובבת בתחושה שאני שרלטנית. אני לא סומכת על עצמי שאני באמת עושה טוב את העבודה שלי"
"עוד רגע מישהו יגלה כמה אני לא שווה מבפנים"
"אני נכנסת לזוגיות חדשה, על פניו הכל נראה טוב - הוא מחזר ומשקיע אבל אני כל הזמן עסוקה בלנחש מתי ירד לו ממני"
תסמונת המתחזה - מתאר מצב בו אנשים שהגיעו להישגים גבוהים מפקפקים בתרומה האישית שלהם להישגים אלו וחושבים שהשיגו אותם בדרכים לא הוגנות (מושג שטבעו הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזאן אימס ב-1978). להסתובב בעולם בתחושה שאנחנו זיוף, הונאה או שיש לנו "רק מזל" זה קשה מאד. עצם המחשבה שעוד רגע יגלו באמת מי אנחנו (ואז יכעסו עלינו, ינטשו אותנו, נרגיש בושה...) עלולה ליצור חרדה עדינה וכרונית שכל הזמן פועלת מבפנים.
המאפיינים העיקריים שאופייניים לאנשים שסובלים מתסמונת המתחזה:
פרפקציוניזם
רגישות גבוהה
הישגים גבוהים
נטייה לחרדות ומחשבות מעגליות
קושי בקבלת החלטות
פקפוק עצמי
פחד מכישלון
אלו בדרך כלל אנשים שלא מספיק מעריכים את עצמם, לא לגמרי יודעים מי הם ולמעשה לא סומכים על היכולות, האיכויות והכישורים הטבעיים שלהם. הם סובלים בדרך כלל מכל מיני חרדות ולא ברור להם לגמרי מדוע הן מופיעות. והם גם אנשים יצירתיים, חכמים, אכפתיים וחומלים. רואים את האחר ואת טובתו וכפי שציינתי קודם: רגישים.
כיצד נוצרת תסמונת המתחזה?
ילדים שגדלו בבית או בסביבה שהביעה המון הערכה ושמחה על הישגים חיצוניים ובמקביל דיכוי, שיפוטיות או התעלמות מאיכויות כמו רגישות וחיבור לאינטואיציה קולטים את המסר שהערך העצמי שלהם תלוי בהישגים ובהצלחות שלהם בעולם החיצוני. זה תקף גם לילדים שעברו הזנחה רגשית בבית, שלא התעניינו בהם או בהישיגים שלהם כלל, אך גם לא שיבחו או שיקפו להם איכויות הקיימות בהם והם נאלצו לפתח את תחושת העצמי שלהם דרך מסרים סביבתיים שונים. את המסרים האלו שנמצאים באופן מובהק בתרבות שלנו אנחנו אנחנו קולטים ומפנימים מכל מיני מקורות וכאנשים רגישים בעוצמה רבה אף יותר. נוסיף לזה גם נטייה לרצות ונקבל אדם שעשה ויתור מוחלט על תחושת העצמי למען השתלבות ותחושת שייכות חברתית ומשפחתית.
כאדם מבוגר, אם אינך יודע מי אתה ואם הערך העצמי שלך תלוי באישורם של אחרים, לא תוכל להרגיש הצלחה אמיתית ואותנטית על ההישגים שלך. לא תוכל להעריך את המתנות שיש לך לתת לעולם כביטוי כנה ושלם של מי שאתה.
אם המדד להצלחה הוא חיצוני האנרגיה תהיה מושקעת בנסיונות לקבל תוקף ואישור מבחוץ ולא בהכרח תזרום אל עבר ביטוי העצמי האותנטי. לא משנה כמה הכרה תתקבל מבחוץ, מבפנים זה ירגיש כמו הונאה.
זה ירגיש לא מחובר- כאילו היה שם אדם אחר שהשיג את ההצלחות הללו, זה לא באמת ירגיש אמיתי.
מה הקשר בין תסמונת המתחזה לראויות?
בפשטות: ראויות אמיתית אינה קשורה לשום דבר חיצוני.
עכשיו קחו לכם רגע וקראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לחלחל למעמקי המוח והתודעה.
כשאנחנו לומדים להכיר את עצמינו באמת ולגלות את כל החלקים שמרכיבים אותנו, רק אז אנחנו יכולים להתחיל להסתכל על ההישגים שלנו כתוצר של המתנות והכישורים הטבעיים שבאמת קיימים בנו. אנחנו מתחילים להרגיש גאווה על ההישגים שלנו מתוך תחושה עמוקה של הכרה בערך שלנו והוקרת תודה על מי שאנחנו ולא מתוך צורך של האגו להיות מוזן באישור חיצוני.
אנחנו בעצם מתחילים לפעול בעולם ממקום כנה ואותנטי ולא זקוקים יותר לכל מיני הגנות ודרכי פעולה שפיתחנו במטרה להסתיר חלקים ממי שאנחנו או להחצין חלקים שמשיגים לנו הכרה ואישור.
דוגמא: אדם מרצה ישקיע את מיטב זמנו בעבודה כדי שהבוס שלו יהיה מרוצה ויעריך אותו. הוא יוותר על זמנו האישי, על הפסקות שמגיעות לו ויספר לעצמו ולאחרים שזה בסדר עבורו או שאין ברירה. ההתנהגות הזו יכולה להיות פיצוי על תחושה פנימית של חוסר ערך ומסוגלות ונסיון להסתיר זאת (תסמונת המתחזה). אם אותו אדם יכול היה להכיר באיכויותיו ובערכו, בדברים בהם הוא טוב ובאלו שפחות, הוא לא היה משקיע אנרגיה כה מרובה בלהוכיח זאת לעולם אלא מתמקד בעבודתו ונהנה מהצלחותיו, הקטנות והגדולות כאחד.
אז איך מפתחים ראויות אמיתית?
הדרך להגיע לתחושת ראויות אמיתית ולביסוס ערך עצמי עצמאי שלא תלוי באישור חיצוני היא בראש ובראשונה ללמוד להכיר את כל החלקים שלנו: האיכויות שלנו, החלקים המהותיים וכמו גם לחלקים שהתפתחו בנו ולמדנו שעלינו לדחוק אותם למעמקי הצל - החלקים שמעוררים בנו בושה, ביקורת, שיפוטיות ובוז .גם אותם עלינו להכיר לעומק, ללמוד לקבל אותם ולהבין מדוע נוצרו ובאיזה אופן הם עדיין משרתים אותנו.
החלקים בנו שאנחנו מדחיקים ולא מקבלים גורמים לנו לנהוג לפעמים בצורה לא אותנטית ולא כנה בתוך החיים. בכל פעם שאנחנו פועלים בצורה שהיא לא מחוברת למהות שלנו או לא מוסרית כלפי החברה או כלפי אדם אחר, אנחנו מורידים באופן אוטומטי את תחושת הראויות שלנו.
אם היינו מפנימים כילדים, למשל, שמותר לנו לקחת מקום ולהגיד את האמת שלנו, לא היינו צריכים להתפרץ בזעם בכל פעם שהיינו מרגישים שאין לנו מקום או שאנחנו לא חשובים. אם למדנו כילדים שהבעה של הדיעות שלנו משאירה אותנו בודדים או מושפלים, אנחנו נדחוק היטב את הדעתנות הבריאה שלנו לקופסה שחורה ונחליט שיותר היא לא יוצאת החוצה, לפעמים עד כדי שנאמין לעצמינו שאין לנו באמת דעה.
על ידי הכרה אמיתית באופן שבו התעצבנו וקבלה מלאה של מי שאנחנו נוכל להתחיל לקחת אחריות על המקומות שבהם היינו רוצים להשתנות, על האיכויות שלא העזנו לבטא עד היום, על המהות הפנימית שאולי פחדנו לתת לה מקום: היצירתיות שלנו, הרגישות והחמלה שלנו, האינטילגנציה הטבעית (מוח ימין, שבניגוד למוח השמאלי שמקבל הרבה תגמול במערכת החינוך, לרוב לא מקבל הכרה).
זה דורש אומץ כדי להפוך את ההרגל שלנו להפקיד את תחושת העצמי ואת הסמכות הפנימית בידי אחרים. זה דורש משאבים נפשיים ורגשייים כדי לפנות פנימה ולהסתכל אל תוך מה שנעלנו בקופסה שחורה וקברנו עמוק בתוכינו. החלקים האלו שאנחנו מרגישים לא ראויים בגללם הם החלקים שאם נתחיל, לאט לאט ובאומץ, להתבונן עליהם ולהעז לשים אותם באור, נגלה את עצמינו מחדש ונבין שיש שם זהב בתוכינו.
כשנעז להיות מי שאנחנו באמת, המהות שלנו תקבל מקום ותזרח, לא יהיה לנו צורך להיאבק יותר או להלחם על מקומנו בדרכים פתלתלות ולא ישירות וכתוצאה מכך תחושת הראויות שלנו תגדל, נתחיל להאמין בעצמנו מחדש, לסמוך על מי שאנחנו. לתת לעצמינו ביטוי ולהאמין שההישגים שלנו הם בזכות ולא בחסד. נבין שההצלחות שלנו הן ביטוי ישיר של המתנות שנובעות היישר מהמהות שלנו, מהעצמי האמיתי.
